הפרשות האחרונות של ספר בראשית (וישב-ויגש) מתארות את תהליך הירידה למצרים צעד אחרי צעד, שלב אחרי שלב. באופן זה, רצף האירועים מתבהר היטב וניתן להסבר ביחס של סיבה ומסובב. נבואת העתיד הכמעט הזויה של גרות ו"גלות" בארץ נכר בימי אברהם, קורמת עור וגידים עד להבשלת כל הגורמים לקליטתם של בני משפחת יעקב במצרים. ובכך, מובנת תרומתו של המישור הטבעי, בתיאור הנסיבות הארציות והאנושיות שהובילו את בני יעקב למצרים, למימושה של ראשית החזון הא-לוהי 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם'.
אולם, המעבר להתגשמות חלקה השני של הנבואה 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' נדמה כפוסח על ההבטים הארציים והטבעיים. המהלך המהיר והמעבר החד והבלתי מובן מתיאור יוסף כשליטהּ של מצרים בסיפורי בראשית האחרונים, למלך חדש הגוזר על צאצאי יוסף 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', דורש הבנה של כמה שלבי ביניים טבעיים שהתרחשו בין שתי התקופות.
בשעור זה, ננסה בעקבות ד"ר ברכי אליצור, לבדוק האם יש בכוחה של פרשת ויחי, המהווה חוליית מעבר בין התקופות, לגשר על פערי התקופה מבחינת תיאור הגורמים לתהליך הירידה במעמד העם ודמותו בעיניהם של המצרים.
בטעינה...