פרשת ויקרא פותחת בדיני הקרבנות.
פרק ב' עוסק בקרבן המנחה, ולקראת סוף הפרק מובאים שני דינים:
איסור הקרבת שאור ודבש (פסוקים י"א - י"ב),
ו
ציווי על מליחת הקרבנות (פסוק י"ג).
נעיין בציווי על מליחת הקרבנות:
1. ויקרא פרק ב'
(יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אלוקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:
הפסוק מתחיל עם ציווי
למלוח את המנחות, לאחר מכן מוסיף "
לא תעשה" לציווי זה, ולבסוף כולל את
כל הקרבנות בדין זה - כל קרבן צריך מליחה, ולא רק מנחה.
מדוע מצווה התורה למלוח את הקרבנות?
הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ו כדרכו בהסבר טעמי הקרבנות, טוען שדין המליחה בקרבנות בא להרחיקנו מדרך ההקרבה של עובדי ע"ז.
הסבר אחר לדין מליחת הקרבנות נמצא בפרושו של שד"ל שמסביר שהקרבת הקרבן היא כ
כריתת ברית, ועל כן צריך להוסיף בה מלח, כפי שנהוג לאכול מלח בזמן כריתת ברית.
אולם, מדוע בזמן כריתת ברית נהוג לאכול מלח?
גם הרמב"ם וגם שד"ל אינם נותנים משמעות למליחה, אלא מסבירים אותה על רקע המנהג באותם ימים.
בעיוננו זה ננסה למצוא משמעות להקרבת המלח, תוך כדי עיון במפרשים ובפסוקים אחרים בתנ"ך המזכירים את המלח.
בטעינה...