ערך השוויון הינו ערך יסודי בחברה המודרנית, הכולל בתוכו תביעה ליחס שוויוני לאדם עם מוגבלות. אולם בפרשתנו התורה אוסרת על כהן בעל מום לעבוד במקדש. האם איסור זה מלמד על יחס כללי של התורה כלפי אנשים עם מוגבלויות, יחס המגביל את מקומם בחברה ובקיום המצוות?
בבחינת עמדת התורה וההלכה בסוגיה עולות שתי גישות הפוכות:
האחת כפי שלכאורה עולה מפרשתנו נוקטת גישה המובילה יחס נחות כלפי אנשים עם מוגבלויות. בפרשתנו מופיעה הקביעה כי כהנים בעלי מום גופני אינם ראויים לשמש במקדש "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָי". (ויקרא כא יז)
יתר על כן: התורה מגדירה את עבודת בעלי מומים בבית המקדש כחילול הקודש: "אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם". (ויקרא כ"א כג)
הגישה השניה מבוססת על שני פסוקים בתורה העוסקים ביחס הסביבה לבעלי מומים. "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא י"ט י"ד) "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (בדברים כ"ז, י"ח)
מקורות רבים וחכמי הלכה שונים חושפים תמונה דו-קוטבית בנוגע ליחס הראוי כלפי אנשים עם מוגבלות, למן הדרתם ודחייתם המוחלטת מהקהילה ועד ניסיון להכילם בתוכה מתוך הקלת סבלם ושילובם ככל האפשר בחיי הקהילה, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת".
כדי להתמודד עם הדיסוננס שמקורו במקורות המרחיקים את האנשים עם המוגבלות מחיי החברה, נקטו חכמי ההלכה דרכי פרשנות שונות.
העקרונות והערכים העיקריים שהנחו את הרבנים המשיבים, (גם אם הדברים לא הובאו תמיד באופן מפורש) בשאלות הלכתיות הנוגעות למקומו של אדם עם מוגבלות בתוך עולם המצוות ובתוך מסגרת הקהילה. הם עקרון כבוד התורה והציבור (או במילים אחרות חילול הקודש) מצד אחד, וכבוד הבריות מצד שני בהם נעסוק בשיעור זה
.
בטעינה...