בשני מקומות אוסרת התורה את הניחוש. לראשונה היא אוסרת אותו בספר ויקרא, בשנית נאסר הניחוש בפרשתנו, הכוללת אותו ברשימה מפורטת של מעשים אסורים, שרובם נועדו לגלות את העתיד ואת הנסתר באמצעים מגיים.
שלוש פעמים מכנה התורה בשם "תועבה" את תשעת המעשים הנאסרים בפסוקים י-יא:
פעם אחת בהקדמה לפירוטם - "לא תלמד לעשות
כתועבֹת הגוים ההם"; ופעמיים בהנמקה לאיסורם לאחר אותו פירוט "כי
תועבת ה' כל עשה אלה, ובגלל
התועבֹת האלה ה' א-להיך מוריש אותם מפניך".
מן ההנמקה אתה למד כי אף שמעשים אלו אינם מעשי עבודה זרה ממש, יש להם שייכות עמוקה לעולמה של האלילות, לאמונותיה ולנימוסיה, ולפיכך נמנתה השתקעותם של הגויים בתועבות אלה בין הגורמים שהביאו לסילוקם מן הארץ.
ונשאלת השאלה מהו פשר הקשר בין המַגְיָה לבין הדת האלילית?
בטעינה...