סיפור ברכותיו של יצחק בפרשתנו, מעורר
שתי בעיות מוסריות הכרוכות בו:
א. מרמת אב זקן ועיוור, תוך ניצול עיוורונו לשם הטעייתו כדי שיברך את הבן שלא נתכוון לברכו;
ב. לקיחת הברכה שעמדה להינתן לאח הגדול ע"י אחיו הקטן, מעשה הגורם צער עמוק וחרון אין-אונים לאח הנגזל.
האחראים למעשה הבעייתי הם כמובן
רבקה האם, היוזמת, הדוחפת והמצווה, ואף המסייעת בפועל,
ויעקב, שעל אף פקפוקו בדבר בתחילה, הוא
שביצע את המעשה בשלמות.
ושואלת נחמה ליבוביץ:
נחמה ליבוביץ ע"ה בעיונים לספר בראשית (עמ' 185)
"מהי דעת התורה על המעשה הזה? מהי הערכתה? - יודעים אנו- וכבר עמדו על כך חוקרים וסופרים- שאין הסיפור המקראי נוהג להוציא משפטו ישירות על מעשי האישים הפועלים. רק לעתים רחוקות יחרוץ הכתוב משפטו, כגון (שמ"ב י"א, כז): 'וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה''. אך על פי רוב ירמוז לנו הכתוב את דעתו על ידי מהלך המאורעות עצמם".
כדי לענות על שאלה זו יש להתבונן בסיפור זה עצמו, בפרטיו ובכללותו, על מנת למצות מתוכו כל דבר שעשוי להועיל למציאת תשובה.
בטעינה...