נפתח את עיוננו בקטע מתוך פרשת הקללות:
		ויקרא כ"ו
		(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
		(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ:
		(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
		(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:
		(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:...
		 
		בהמשך הפסוקים ממשיכה התורה לתאר את הצרות של העם בגלות.
		 
		הפתיחה של תיאור הגלות, בפסוקים ל"א - ל"ה, מעניינת במיוחד.
		 
		הפסוקים 
פותחים את תיאור הגלות 
דווקא בשממת הארץ, וגם הפסוק המסכם את עונש הגלות, 
חוזר העניין של שביתת הארץ: 
		(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
		לא זו בלבד שהפתיחה והסיכום של נושא הגלות עוסקים בארץ, אלא שנושא הארץ, שממונה ושביתתה חוזר בפסוקים אלה פעמים רבות. המילה "
ארץ" חוזרת 
שבע פעמים (שש בפסוקים אלו, ופעם נוספת בפסוק מ"ב);
		השורש 
ש.מ.מ חוזר בפסוקים אלה 
שבע פעמים (שש פעמים בפסוקים ל"א-ל"ה, ופעם אחת נוספת בפסוק מ"ג), וגם השורש 
שבת חוזר בפסוקים אלה 
שבע פעמים (שש פעמים בפסוקים ל"א-ל"ה, ופעם אחת נוספת בפסוק מ"ג).
		 
		אם כן, התמונה המתקבלת היא ש
המוקד איננו יציאת העם לגלות, אלא שממת הארץ.